גדלתי בסביבה מאוד ביקורתית.
לכל אחד יש מה לומר.
אני חושבת שבמקום מסוים, זה שיעור של כולנו בתור ישראלים.
החום של ישראל, יש בו המון פלא.
מדינה קטנה שכולם תמיד איכשהו מכירים את כולם.
החיסרון הוא שכל אחד דוחף את הדעות שלו במקומות שהוא אפילו לא נשאל.
ואני מאמינה שהם באמת רוצים בטובתי, הם חושבים שהניסיון שלהם רלוונטי לניסיון שלי.
"תלמדי מהטעויות שלי", הם באמת רוצים להזהיר אותי שלא אקבל את הכוויה שלהם קרתה.
ומה אם אני רוצה להיכוות לבד? ומה אם אני רוצה להתנסות בעצמי?
ולמה כל אחד מרגיש בנוח להגיד את דעתו כשהוא בכלל לא נשאל?

אני מוצאת את עצמי חולמת בגדול, הולכת לקראת מטרת העל שלי.
אני מודעת אליה, יודעת מה אני רוצה.
ואז מגיעה אחותי במסווה של חברה טובה וממליצה לי לשנות גישה.
תגידי לי אחותי היפה, מישהו שאל אותך?
ואני לא כועסת עליה, אני יודעת שזה נשמע.
אני כועסת על עצמי שאני נותנת למנוע שלי להיכבות,
להתחיל לתהות ולהתבלבל בין מיליון שאלות.
ואז אני פונה ימינה ושמאלה למקומות שבכלל לא רציתי לפנות, במקום לחתור ישר ולעניין – לחלום הגדול.

זיו שאל אותי "תגידי איך זה יכול להיות שאליי אף אחד לא מעז לפנות ולהגיד לי מה לעשות?"
"אתה גבר" עניתי בנחרצות.
הוא התנגד ואמר שזה הכל בראש שלי. האמת, הוא די צודק, הכל תמיד מתחיל ונגמר בראש.
אבל הוא גם קצת לא.
יש נטייה חברתית שאי אפשר להתעלם ממנה – "לעזור לאישה לעשות".
לעזור לה להחנות,
לעזור לה לנווט,
בעיקרון, לעזור לה לחיות.
יש פה איזו דעה לא נאמרת שאישה צריכה עזרה ב – להיות.
אני לא אשקר, אני אשמח לעזרה-  אבל תנו לי לבחור במה.
אני אשמח שתעזרו לי להרים שישיית מים מהסופר אל האוטו, וואלה אחלה עזרה.
אבל שם היא מתחילה ושם היא נגמרת.
לא צריכה אתכם שתעזרו לי לבנות את עסק החלומות.
סומכת על עצמי , סומכת על הקול הפנימי.
שנים שהתעלמתי ממנו , חיים שלמים שבכלל לא שמעתי אותו.
אני לא צריכה קולות חיצוניים, אני לא מבקשת לשמוע מניסיונות של אחרים.
יש לי את המסע שלי, אני סומכת על הבחירות שלי.
ואני יודעת, אולי אני נראית לכם מבולבלת וחסרת מטרה –
אבל לא תוכלו לשפוט אותי כי לעולם לא חייתם במחשבות שלי.

יש לי אותי, יש לי את הקול הפנימי.
אני סומכת על עצמי.
ומבטיחה שלעולם לא אתן שוב לאדם להוריד אותי מהחלומות שלי.