בשנתיים הראשונות של הקשר הייתי הרבה יותר קלילה. 
שחררתי את השליטה. 
נתתי לו בקלות את המרחב להוביל, 
לקבל החלטות מבלי הצורך הכפייתי להיות מעורבת. 
הוא הרגיש מוערך. 
גבר, במלוא מובן המילה. 

ואז הגיעו האירוסין, 
ואחריהם ההכנות לחתונה. 
ופתאום אני הופכת לאישה לחוצה. 
ביקורתית ושתלטנית. 
על כל דבר היה לי מה להעיר. 
בקיצור, 
הפכתי להיות כל מה שסלדתי ממנו באישה. 

על כל דבר הייתה לי הערה.
מה השתנה? 
למה פעם הייתי שמחה ומאושרת רק מהנשימות שלו,
והיום? גם אם הוא יוריד לי את הירח אמצא מה לשפר. 

לפני שנכנסתי לזוגיות, הבטחתי לעצמי לא להיות האישה הזאת. 
כי הכרתי את האישה הזאת מהבית. 
אמא שלי, היקרה. 
אישה חזקה, אבל גם לא חוסכת אף פעם את דעתה
גם כשהיא לא התבקשה. 
היא מתקשה להגיד מילה טובה. 
כל דבר מבחינתה אפשר לעשות יותר טוב. 
אי אפשר לרצות אותה בקלות. 

אז הבטחתי לעצמי בתור ילדה, 
אני לא אהיה כמו אמא שלי.
אז איך מצאתי את עצמי שכפול שלה בתוך הזוגיות שלי? 

האמת, לקח לי זמן לזהות שהדפוסים שלי בדיוק כמו של אמא. 
לקח לי זמן להבין שהביקורת שלי כלפי זיו היא בדיוק אותה 
ביקורת שאני חוויתי בתור ילדה. 
אבל ברגע שנפל לי האסימון, הכל השתנה. 

ברגע של כנות ופתיחות, רגע נטול כעס או אגו מיותר
הוא אמר לי את המשפט הכי כואב ששמעתי מתחילת הזוגיות שלנו: 
"אני כבר לא יכול להיות אני כשאני איתך, כל דבר שאני עושה הוא לא מספיק טוב,
אז אני לא מביא את עצמי לידי ביטוי מולך" 

המילים האלו היו כמו חץ בתוך הלב שלי. 
הבן זוג שלי נובל בהדרגה ומגשים את הפחד הגדול שלי
באופן אישי – להיות לא אני בתוך יחסים. 
ולא רק זה, אני בעצמי מלווה נשים לחיבור פנימי עם עצמן, 
לאותנטיות, לביטוי עצמי, לחיבור עמוק לנשמה שלהן. 
אני מלווה אותן להוריד את המסיכות כדי להיות מי שהן באו להיות. 
ובזמן הזה הגבר שלי מרגיש לא בנוח איתי???
אני לא יכולה לתת לזה לקרות.

המזל שלנו הוא שעוד בצעדים הראשונים של הזוגיות שלנו 
עשינו עבודה מעמיקה על התקשורת בינינו. 
זיו למד לתקשר את הרגשות שלו מולי, 
ואני למדתי להקשיב מבלי לברוח. 
אם פעם מישהו היה אומר לי משפט כזה הייתי כועסת, 
מאשימה, נפגעת עד עמקי הנשמה. 
והפעם אמרתי לו פשוט תודה גדולה על הכנות הזו.
כי מאותו רגע התחברו לי כל האסימונים, 
כל התמונה הייתה לי ברורה:
הפכתי להיות האישה שפחדתי להיות. 

הבנתי שהלחץ סביב החתונה חשף חלק חבוי בתוכי:
את דפוסי ההתנהגות שירשתי מאמא שלי. 
והחתונה שלי לא שווה כלום אם אני לא מצליחה להתגבר
על הלחץ והאתגרים שהיא מביאה איתה. 
הדרך יותר חשובה מהמטרה. 

הודיתי לזיו מעומק הלב, על המתנה שהוא הביא לי
בזכות היכולת שלו לתקשר איתי בצורה אותנטית. 
וביקשתי ממנו שלעולם לא יחסוך ממני את מה שהוא מרגיש. 
אני האישה שלו. 
אני הבית שלו. 
ואני לעולם לא אתן לו להרגיש לא אותנטי בתוך הבית שלו. 

עשיתי עבודה מול החלק ההורי בתוכי,
בעזרת הכלים שיש לי מעולם הטיפול.
חזרתי לעצמי, 
חזרתי למי שהייתי.
הגרסה הקלילה, הפשוטה והמעריכה. 
חזרתי להיות רון במלוא מובן המילה.