אנחנו צריכים הרבה אומץ כדי להתבונן בחיים שיצרנו לעצמנו,
בכל מה שהשגנו עד היום.
התבוננות מצריכה מאיתנו כמויות של כנות שלעיתים היא אכזרית.

מה שמוביל אותי להתבונן על חיי בתקופה האחרונה היא תחושת האבדון שמלווה אותי.
כולנו נחווה את התחושה הזאת בחיים הגשמיים, לפחות פעם אחת.
בעולם שמעודד אותך להיות כל מה שהוא לא אתה, קשה שלא לחוות את תחושת הריקנות.
ואנחנו כמו עבדים נאמנים לתכתיבים הכפייתיים,
כבר בעצמנו מאמינים שנועדנו להיות מי שאנחנו היום, מה שלימדו אותנו להיות.
גם אני עבד נאמן – אני הולכת לפי הספר שלא נכתב על ידי,
ממלאה אחר ההוראות בלי לשאול שאלות.
ברור, אני בחורה רצינית.
כזאת עם ראש על הכתפיים, יש לה שכל וחריצות ועכשיו אני אפילו אקדמאית.
אבל לא מסתדר לי דבר אחד: איך זה הגיוני שדווקא אחרי שניצחתי את המרוץ אחר ההישגים –
התמלאתי תחושת ריקנות?
הרי עכשיו אני אמורה להרגיש ראויה, שווה בין שווים, עכשיו אני במגרש של הגדולים!

בולשיט.
לעולם תחושת האבדון לא הייתה גדולה יותר מהרגע הזה.
אז שאלתי את עצמי שאלה קטנה, למה אני לא שמחה?
זאת שאלה מורכבת…כי אני כביכול כן שמחה אבל לא שמחה.
מצד אחד, בתור בחורה מאמינה אני לא רוצה שהבורא יעלה על דעתו שאני כפוית טובה.
אני יודעת שיש הרבה טוב בחיי, ויתרה מכך, בתור עבד נאמן אני למודה ומיומנת בהוקרת תודה.
אבל מצד שני… אני לא שמחה. אני לא יכולה להתכחש להרגשה.

ואז… כמו קסם, ברגע שאת מתחילה להתבונן מחלחלת לאיטה התשובה.
אולי אני לא שמחה כי אני מגלה שבפעם הראשונה אני אוחזת באפשרות הבחירה.
סיימתי את המסלול המובנה של החברה – 12 שנות לימוד, שירות צבאי מלא ותואר ראשון בפסיכולוגיה. 
עכשיו, לראשונה בחיי אני רשאית ועצמאית לבחור את המשך המסע שלי בעולם.
בלי כבלים שאוחזים בי, כביכול.
זה נשמע תענוג צרוף רק שאני לא מצליחה להבין מה אני בכלל רוצה.
איך אפשר להכריח תינוק לצעוד כשאין לו רגליים?
כל חיי למדתי איך עליי לפעול כדי להיות חלק מחברה, כדי להיות חלק מהעדר.
ידעתי בדיוק באיזו דרך ללכת כדי לקבל את הגאווה של הסביבה.
ידעתי מה עליי להגיד ואיך עליי לחשוב.
הכרתי את כל החוקים של החברה כדי לקבל הכרה והוקרה,
אבל המחיר הוא שלא טרחתי להכיר את החוקים הפנימיים שלי, את משאלות הלב הכמוסות שבי,
את התשוקות שמניעות אותי לחיים.
לא ידעתי להוקיר את עצמי בפני עצמי.

דרך התבוננות שמתי לב לפרט הכי בסיסי, אני לא יודעת אפילו לנשום בצורה שנכונה לי.
גם הנשימה שלי היא שטחית, ללא משמעות. ולא, זה לא קשור לעובדה שכרתו לי חלק מהריאה.
התבוננות מצריכה ממני הרבה כנות, והתמודדות מול תבניות שלמות שמגדירות את ה"אני"
שחייתי בתוכו 26 שנים.

על אף שחייתי בניגוד לרצוני הנשמתי, אני לא מרגישה שחייתי בתוך שקר.
אני פשוט מרגישה שראיתי קליפה מאוד חיצונית בעצמי ולאט לאט אני מקלפת את עורי.
התבוננות עוזרת לי להגיע לליבה.
אבל אני מניחה שהיא תהיה תהליך ארוך, אולי של חיים שלמים.

הנשמה לא יודעת הישגים ולא פרסים, ואני שעדיין שייכת לעולם הגשמי, רוצה כבר לקטוף את ההישג הנכסף והרוחני: "חיבור לעצמי!" .
זה תהליך ארוך ומייגע לקרצף את האישיות שלי, להסיר את הקליפות שהצטברו עליי.

התבוננות בחיים שיצרת מובילה אותך בסופו של דבר לשינוי תודעתי. 
בהתבוננות את בוחרת להסיר את סימני הקריאה שבחייך ולהתחיל לשים סימני שאלה. 
את בוחרת להטיל ספק בכל מה שחשבת על עצמך,
בכל מה שאת חשבת שאת רוצה להיות. 
את שמה סימני שאלה בכל תחום בחייך, בזוגיות, בקריירה, בהגשמה אישית.
ואין זמן אחר, פשוט אין זמן אחר להתבונן בחיים שיצרת. 
תהיי אמיצה.
אל תפחדי מהתשובות שתקבלי, זה הרבה יותר מפחיד לחיות חיים שלא בחרת בעצמך. 
הרבה יותר מפחיד להיות עבד של תכתיבי החברה. 
תתחילי להתבונן, זה משתלם הרבה יותר.