למה קשה כל כך להודות שטעינו בתגובה שלנו?
שטעינו במילים שלנו?
הסליחה מראה את הפגיעות שבתוכנו.
היא שמה אותי במקום חלש, מקום שאני מפחדת להיות בו.
אני מפחדת להראות שאני חלשה.
תמיד רציתי להראות שאני חזקה, שאני לא נפגעת בקלות.
שקשה לחדור אליי.

מאיפה בא המקום הזה?
מאיפה הגיע הצורך הזה להראות לכולם שאני סלע איתן?
מתי נבנה מעליי השריון הזה?
אני זוכרת שעוד כילדה, כשהייתי בסביבות גיל 5-6
נסעתי עם סבא ברכב והוצאתי את היד מהחלון באמצע הנסיעה, 
והאצבע שלי נתקלה ברכב שעמד על הכביש.
כאב לי כל כך, ירד לי המון דם – ושתקתי.
צרחתי בתוכי אבל שתקתי מבחוץ שחלילה לא יגלו שכואב לי.
שלא יראו שאני פגועה.

סבא שאל אותי: "קרה משהו?"
עניתי לו "הכל בסדר, שום דבר לא קרה".
העמדתי פנים שבאמת לא קרה כלום.

אני זוכרת סיטואציה נוספת, גם בגיל מאוד צעיר.
אני והוריי מיהרנו למקום מסויים, ואני כהרגלי לוקחת לי את הזמן. 
אבא נזף בי, דבר שהיה די נדיר בילדותי ונעלבתי נורא.
אמא שאלה אותי: "נפגעת?" .
עניתי לה בנחרצות יתרה: "לא". למרות שמבפנים רק רציתי לבכות.
אני נפגעת כשצועקים עליי, עד היום.
זאת אומרת, כבר מגיל צעיר הרגשתי צורך לעטות על עצמי את השריון.

חיים שלמים שאני מסתירה בכי מהמשפחה שלי.
חיים שלמים שאני מסתירה פגיעות.
האנשים הכי קרובים לי לא יכולים להכיר אותי באמת, אני לא חושפת בפניהם את הצד הרך שלי.
אני לא חושפת את הצד הפחות נוקשה.
הם לא יכולים לדעת מי היא רון בלי להכיר את כל הרבדים שלה.

ביום שאני אבין שהפגיעות שבי היא העוצמה שלי
ביום שאני אבין שסליחה היא לא חולשה
ביום שאני אבין שהחולשה שלי היא העוצמה שבי
אני אוכל לחבר את החלקים של עצמי.

זאת לא בושה להיות עצוב
זאת לא בושה לבכות
זאת לא בושה לכאוב
זאת לא בושה לבקש סליחה.

כל אלו חלק דברים שאני רוצה לאמץ לחיקי.
ואני פשוט צריכה להתחיל ולהרגיש פגיעות.
תוך כדי להזכיר לעצמי, כל הזמן , שזה בסדר.
שזה אומר שאני אנושית.
שזאת זכות אנושית לחוש פגיעים, הרי זו הסיבה שהנשמה שלי הגיעה לעולם.

זה בסדר להרגיש דחויה, זה בסדר לפחד שלא רוצים בחברתך, זה בסדר להתנצל וזה ממש בסדר להרגיש אשם.
השלמות היא אוסף החלקים המופרדים, אלה שנעימים יותר ואלה שנעימים פחות.
ובתוך הפאזל של האישיות שלי בחרתי להחביא את החלקים הכואבים, הנפולים, העצובים.
אני אנושית, אני אדם.