בשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי אבודה.
לא ידעתי מה אני רוצה להיות.
חיפשתי אנשים שיגלו לי את העתיד שלי ויעשו עבורי קיצורי דרך.
אנשים שיבחרו בשבילי, יחשבו בשבילי, יגידו לי מה אני רוצה.
אנחנו ניצבים בחיים בהרבה צמתים שדורשים מאיתנו לבחור-
לבחור בדרך חדשה ואמיצה או לבחור בישן והמוכר.
הייתי בהרבה צמתים, אבל אני חושבת שאחת מהגדולות עבורי היו להיפרד מזוגיות שהובילה לחתונה.
הסביבה שלי מאוד לחצה עליי לחזור אל אותה זוגיות אבל משהו בלב הרגשתי אחרת.
אז הלכתי למתקשר.
חשבתי לעצמי, אני אלך למישהו שיגיד לי את העתיד ויבחר בשבילי את הבחירה הנכונה.
נכנסתי אליו לחדר, כולי מתרגשת, אני הולכת לקבל הכוונה לחיי סוף סוף.
אמרתי לו שאני נמצאת במערכת יחסים ארוכה, שהבסיס שלה רעוע וקיימות בעיות אמון,
ושאני צריכה שהוא יגיד לי מה לעשות.
הוא אמר לי שסבתא שלי נמצאת בחדר, שהיא אוהבת את הבחור הזה ושאני צריכה להיות איתו.
הוא סיפר לי שהבחור הזה אוהב אותי ושאנחנו נתחתן בגיל 27.
עוד הוא סיפר לי על כך שאני אעבוד במשאבי אנוש או עיצוב ושלח אותי לדרכי.
יצאת משם שמחה, ואין לי מושג למה.
חשבתי לעצמי שמצאתי את הפתרון לכל הבעיות שלי.
"יופי. אני אחזור לבחור הזה, אלמד משאבי אנוש ואעבוד באיזה חברה נחמדה מ08:00-16:00".
היום אני יודעת שהייתי כל כך סובלת אם הדברים היו קורים בדרך הזאת.
ואין דבר רע במציאות הזאת, אני בטוחה שעבור אנשים אחרים היא מצוינת, אבל עבורי היא לא נכונה בשום צורה.
למזלי, הדברים התפקששו לטובה.
למזלי, נפקחו עיניי.
למזלי יצאתי למסע חדש ואמיץ.
שום דבר ממה שהוא אמר לא התגשם.
יצאתי מהעור שלי, יצאתי למסע של גילוי בעולם הזה.
מצאתי אותי, התחברתי לחלק הרוחני שבי, התחברתי לרצונות הנשמתיים שלי.
עשיתי בחירות שהוציאו אותי מאיזור הנוחות וגרמו לי לפקוח את עיניי.
כתיבת תגובה