נכנס לנו אדם לחיים, ולימים הוא נכנס עמוק אל תוך הלב. 
אנחנו לא מצליחים לשחרר אותו, על אף שאנחנו מרגישים שהוא לא נכון לנו. 
המוח יודע שזה לא נכון ובכל זאת…מרגיש שהנשמה שלנו כבולה בנשמה שלו. 
אנחנו חושבים שיש לנו "חולשה" לאותו אדם אבל האמת היא שהרבה פעמים מדובר בשיעור נשמתי מולו. 

בשיעור נשמתי, הנשמה חותרת לחיברות או לניתוק מנשמות אחרות, על פי צרכיה.
השיעור הנשמתי מול אותו אדם מטלטל אותנו, החוויה הרגשית הסוערת שקיימת מולו יוצרת לנו רישום חזק בתודעה.
אותו רישום גורם לנו לחשוב שיש לנו חולשה לאותו אדם אבל האמת היא שכשיגמר השיעור הנשמתי,
פתאום באורח פלא אנו גם לא נרגיש את "החולשה". 
יש פעמים שהשיעור הנשמתי ייקח ימים בודדים, יש פעמים שהשיעור ייקח שנים ובמקרים מסויימים גם חיים שלמים. 
לפעמים זו חוויה כואבת מנשוא, לפעמים מרגשת וסוערת אבל היא חלק מהמסע שבחרנו לעבור בעולמות הגבוהים.

מאוד מסקרן לנסות ולהבין למה הנשמה מתנתקת ומתחברת לאחרות, בשפה 'הרוחניקית' נקרא לזה 
"להבין את השיעור שהנשמה צריכה לעבור" אבל לדעתי, הניסיונות האלו לנסות ולגלות את השיעורים 
עלולים לגרום לנו לחבל בדרכה.
אנחנו "חושבים" שאנחנו יודעים מה הנשמה צריכה ומנתבים את הדברים דרך האגו. 
בעיניי, עדיף לתת לדברים להיות, לתת לחיים להוביל אותנו. 

זה מפחיד להתחבר לאדם שיש לכם חולשה אליו בממד הגשמי וזה גם מפחיד להתנתק מאדם שכל כך קרוב אליכם
ושוכן לכם עמוק בתוך הלב כבר כמה שנים.
אבל זה מפחיד רק אתכם, היצורים שחיים בעולם הגשמי, זה לא מפחיד את הנשמה שלכם.
היא לא מפחדת להיקשר והיא לא מפחדת להתנתק.
הנשמה היא כמו ילד קטן שעולה על כל המתקנים בלונה-פארק בלי פחד, 
ואנחנו המשגיח המבוגר מהצד שצועק ומטיח: תיזהר, תיזהר, תראה לאן אתה נכנס! 
אבל הנשמה לא נזהרת ולא מפחדת כי היא עובדת אחרת.
אין אצלה נפילות, אלא מסעות, חוויות, למידה וגדילה.