מה הוא אושר?

אני זוכרת שלפני כמה שנים הלכתי למטפלת שלי ובתיאום הציפיות מולה הודעתי בנחרצות:
"אני רוצה להיות מאושרת". 
באותה תקופה עוד סבלתי מחרדות, מחשבות טורדניות ומה לא. 
ידעתי שאני חייבת להיפטר מכל זה, רק לא ידעתי איך. 

מכרו לנו את הרעיון שאושר הוא שמחה, שאושר הוא דבר רגשי
שכשנחווה אותו נהיה רק שמחים וכל הצרות יעלמו. 
שיקרו לנו. 
שנים שחיכיתי לאושר ולא קיבלתי, בין היתר כי חשבתי שלא אמורים להרגיש עצבות כשמאושרים. 

ואז דווקא בתקופה החשוכה בחיי אני חווה את האושר.
כן, אני מדברת על השביעי לאוקטובר.
אני לא יודעת להסביר,
כואב לי
הלב שלי מדמם. 
אין לי בית, תחושת הביטחון שלי נהרסה כליל.
איבדתי אמון במדינה שלי.
ועדיין, אני חווה אושר.

אני מרגישה מן תחושת מלאות שעוטפת אותי.
הודיה לבורא. 
הרגשה מוזרה שיש לי הכל בזמן שאין לי כלום. 
המוח לא מצליח לקלוט את הקונפליקט העצום.

מה זה אושר? שאלתי את עצמי.
האם זאת האשליה שמכרו לי, שאושר הוא שמחה וצהלה?
בטוח שלא, כי הרי אני לא שמחה.
אני עצובה ומאושרת.

אם כך, אז מה הוא אושר?
אושר הוא לא רגש, אושר הוא תדר.
אושר בעיניי, הוא הוויה שמכילה בתוכה מנעד רחב של תחושות.
רגש הוא מה שאנו מכירים:
שמחה, עצב, כעס, תסכול ועוד…
אושר הוא לא חלק מהרגשות האלו, הוא ברמה הגבוהה יותר. 
הוא מגיע כשאני מקבל ושלם עם כל החלקים שקיימים בי. 
כשאני לא עסוק בהסתרה והדיפה של כל רגש שעובר בי. 
ואז יורדת לגופי איזושהי שלווה פנימית. 
מסתיימת המלחמה שמתחוללת בתוכי, אני בקבלה. 

אז הכלל החשוב הוא: קבלה.
אני לא הודפת תחושות שלא נעים לי להרגיש.
כשרע לי,רע לי!
אני לא מנסה למסמס את זה, לא מחפשת פתרונות לשיכוך הכאב.
אני מקבלת את הרגש שצף בי, ייקח לו כמה שייקח, אני מתמסרת אליו.
אני צוללת אליו כי אני סומכת על החיים שימצאו דרך להוציא אותי מהמבוך.
וגם כשאני שמחה, אני פשוט שמחה!
אני לא מחפשת פתרונות לשימור השמחה, ולא מפחדת שהיא תחמוק לי מבין הידיים.
ותהיו בטוחים שהיא תחמוק, השמחה לא פה להישאר לנצח.
השמחה, כמו הכאב, באה והולכת וזה אנושי ומובן.

אז מה הוא אושר?
הוויה, תחושת מלאות.
והוא מתקיים רק בתנאי שיש קבלה מוחלטת של כל חלקיו.