מה היא הנשמה ואיך מגלים אותה?

הנשמה היא חלק מאור אינסופי.
בכל פעם שהנשמה נכנסת לגוף פיזי של אדם, כלומר בכל גלגול, ניתנת לה ההזדמנות לגדול ולהתפתח.
הנשמה שלנו מחוברת לאור הנצחי, לאנרגיית האהבה, לאלוהות.
הנשמה היא נצחית; אין לה סוף ואין לה התחלה, היא מעבר לזמנים או לממדים.
על אף שהיא תמיד קיימת, בכל ממד , לא קל לה להתפתח פה.
העולם הגשמי לא מכיר בה.
כשהיא מתפשטת וגדלה סימן שהחיבור לאלוהות מצליח לחצות את הממד הגשמי.

אין דבר כזה נשמה גדולה ונשמה קטנה.
אני יודעת, זה נשמע מוזר כי בעולם הגשמי אנחנו מקדשים תחרותיות ומחפשים "למי יש גדול יותר".
כל ניסיון לכמת, לתבנת או לחשב – שייך לעולם הגשמי.
מה שכן, לא כולנו נותנים לנשמה ביטוי ומקום, דבר שיוצר את האשליה שהיא נשמה "קטנה"
או במילים אחרות "יש לה עוד דרך לעבור".
לצורך ההמחשה אפשר להסביר את הרעיון לפי התמונה הבאה:

נניח שהנשמה היא העיגול הכתום, אפשר להסיק שהעיגול מצד שמאל נראה קטן יותר ביחס לעיגול מצד ימין.
אבל זאת לא האמת, מדובר באשליה.
בפועל, בתמונה הזו העיגולים הם באותו הגודל בדיוק אבל מה שמקיף אותם יוצר אשליה שהם שונים זה מזה בגודלם.
הנשמה שלנו זהה באותה מידה, עם אותו הפוטנציאל בין כל אחד ואחד בעולם.
השאלה היא כמה מקום אנחנו נותנים לה בעולם הפרטי שלנו, מה אנחנו עושים כדי לספק לה את הצורך הבסיסי שלה –
לזרום ולהתפשט.
האם בחיי היומיום שלנו אנחנו דואגים להקיף את עצמנו בתכנים, באנשים, במחשבות- שנותנים לנו חיות?
הרבה פעמים אפשר לראות בני אדם מתהלכים בעולם כשבתוכם מתחוללת אפילה. הניצוץ כבה והחיות נעלמה.
לא כולנו מצליחים לחלץ את עצמנו מהנפילות שהחיים מזמנים והנשמה נותרת לבדה במערכה.
הכאב שאנחנו סוחבים עם עצמנו יוצר היטל על הנשמה שגורם לה להראות קטנה יותר וכאילו נכבית לאיטה.

אפשר להבחין שהנשמה משוחררת בזמן שאנחנו חווים את ההתלהבות הילדית הזאת שמאפיינת ילדים בעיקר.
ילד שרואה משהו חדש או שקיבל צעצוע שכל כך רצה, אי אפשר לפספס את העיניים הבורקות והשמחה "המוגזמת".
למרבה הצער אותו ילד הופך להיות גבר ואותה ילדה הופכת להיות אישה ושניהם זונחים את המהות הילדית שבהם.
בעולם הגשמי אין מקום לילדיות. בעולם הגשמי יש מטרה ונעלמה ההוויה.
המטרות בעולם הגשמי הן הצלחה, כסף , מעמד והמשכיות ואי אפשר לעצור לרגע כי כל עצירה מהווה סכנה בהשגת המטרה.
זאת מלחמת הישרדות כשהנשק האנושי הגדול והחזק ביותר הוא המוח שלנו.
אם בעבר מלחמת ההישרדות הייתה מלחמה ממשית להישאר בחיים מול מפגעים בטבע,
אז היום מלחמת ההישרדות היא מלחמה בעצמנו וזאת כדי לקטוף את המטרות "הנחשקות" ששייכות לעולם הגשמי.

המעבד המשוכלל והחכם ביותר של האנושות (המוח, כמובן) שולט בנו ובצרכים הנשמתיים שלנו,
ומדכא אותם כדי חלילה לא נעצור את "מרוץ החיים" כי אם נעצור אנחנו עלולים למות.
והכוונה היא למוות על פי התפיסה של המוח, כלומר איבוד הערך העצמי, ושלא נדבר על כמה קל פה לאבד מהערך העצמי…

הפחד הוא כלי מצויין לדיכוי הנשמה. 
לעומת זאת תחושת האהבה היא כמו גפרור בתוך אש, שמעצימה את הלהבה, את הנשמה.
תנו לה חופש ואל תכבלו אותה בפחדים שמלווים אתכם בעולמכם הגשמי.
הנשמה לא מפחדת, הפחד הוא רק בתודעתכם.
התייחסו אליה כישות נפרדת מגופכם הפיזי ועולמכם הנפשי.